כמו שהבנתם: בסדנא לא היה מקום לשאלות, למנחים היה רצון להשפיע על הרגש שלנו, והרגשתי אחרי שזה נגמר את הפער הלא מובן בין מה שהציגו כחזון של הארגון - לבין איך שהמנחים התייחסו אלינו . זה יצר אצלי ספק וחוסר אמון. נוצר אצלי משבר רציני שהתפתח לטראומה. הייתי מושבת למספר ימים, לא הלכתי לעבוד ולא תפקדתי. היו לי פחדים, אפילו פחדתי להגיד עובדות לאחר מכן תקופה ארוכה עם אמוציות רגשיות קיצוניות. שכללו פחדים וחרדות. דכאון. ועוד אתגרים נפשיים. היו לי קונפליקטים רבים בין מה שחוויתי ולמדתי בסדנא לבין המציאות סביבי , היה קשה להבדיל בין מציאות לדמיון, פחדתי להגיד שצבע הקיר לבן. המחשבות שחשבתי נשמעו בסגנון הקול המהפנט של המנחה גם לאחר הסדנא לתקופה ממושכת. לאחר מכן כשהזמן עובר חוויתי התפרקות נפשית, כתהליך שלקח זמן שבסופו חוויתי עייפות נפשית. קראתי בכתבה שאני לא היחיד שזה קרה לו. הרופאים חשפו שהיו אצלהם עוד משתתפים שעברו משבר עקב הסדנא ונתנו את שמה של הסדנא מבלי שאציין זאת בעצמי. הנתונים שגיליתי סקרנו כי נראה לי שרב הנסתר מהגלוי. ואני אקדמאי שאוהב ללמוד ולהבין ולחקור על מנת שאוכל להסביר את הפערים ולידע את הציבור. כשפניתי אליהם שאני במשבר לאחר הסדנא אז הם התנערו, אמרו שיבדקו ויחזרו אליי, ולא היה חשוב להם לשאול לשלומי. כמובן שלא חזרו אליי ורק רצו שלא אעשה רעש. אין לי ספק שעוברים שם תהליכים נפשיים בשונה ממה שהמנחה מציגה שזו סדנת תקשורת והיא לא מטפלת. מפחיד אותי עד כמה כוח יש למנחה שמעבירה תהליכים ריגשיים קשים ועוצמתיים על התת מודע. על קבוצה גדולה של כמאה משתתפים ויותר מבלי לקחת אחריות על המעשים שלהם והתוצאות של התהליכים שם.